קצת עלי

נולדתי למשפחה דרום אמריקאית תוססת.
הסמבה, הקפריניה והאסדו היו חלק מאוצר המילים שלי ושנות התיכון עברו עלי במקסיקו סיטי. זו היתה ללא ספק אחת המתנות היפות שזימנו לי הורי.
לארץ חזרתי לשירות הצבאי ,לטיול הגדול למזרח ולמערב וללימודים במדרשה לאמנות.
ואני צומחת כאן ומגדלת ארבעה ילדים וגם עסק.
פעמיים בשבוע במשך 13 שנה אני מתייצבת במקום בו הזמן עצר מלכת, מדרחוב נחלת בנימין. מקום של מפגש לאנשים מכל הסוגים.
 
כמו ציפי, ניצולת שואה שההומור היידישאי שלה הצחיק אותי כל פעם מחדש, ונתנה לי השראה למוצרים, כמו  מתקן הנייר טואלט שעליו כתבתי "גרוייסע יציאה" , מתקן העיתונים עם השם "לצטע נייעס", הקופסה ל"צטעלעך", המתלה ל"שמעטעס"  והמדפון "נישט פאר גסען" עד שלא יכולתי עוד.
 
נשברה לי חולייה בגב, תוצאה של מחלה מטופשת בעצמות והחלטתי שאני מחליפה את רעש המכונות והאבק בנגריה, בעבודה עם חומרים רכים.
התחלתי לצור תכשיטים נעימים מהבדים הכי צבעוניים שמצאתי, מושפעים מצבע השמיים של אתמול, מהכביסה שתלתה השכנה היום ומההבטחות של בעלי למחר (הוא יביא לי חרציות! ) וכל תכשיט הוא אחד, ממש OOAK, כמו בטבע ,כמונו.
 
בהמשך נולדו להן הסדנאות, לנשים שאוהבות עשייה משותפת, כתף אל כתף, לב נוגע בלב, שבסופן כל אחת תענוד את התכשיט המיוחד שלה .
וממש לאחרונה הצטרפו גם ערכות ה DIY שלי, הבייבי, עולם מלא בצבע וצורה ארוז בתוך ערכות "עשה זאת בעצמך" כי את העוצמה והפשטות בעשייה אני רוצה להעביר גם אליך.
 
וככה על שולחן העבודה צומח הדיוקן העצמי שלי. בדים בשלל צבעים, מחטים בכל הגדלים, זוג מספריים אחד שגוזר טוב ועוד זוג שידע פעם, חוטי תפירה ורקמה, חרוזים נוצצים ותליון ישן מסבתא, כפתורים ופונפונים ומכונת תפירה אחת שיודעת להשחיל את החוט בעצמה.
 
ואני מבינה שכנראה השינוי לא קרה סתם ב"דרך הגב", יחד עם המגע בבד אני חוזרת לילדות,
לשיטוטים בין מכונות התפירה, למפעל הבגדים של הורי, אי שם בין הסמבה לקייפריניה.
חזרה למעלה